נשארתי עם חברה אחת, ומאוד בודדה
שם הכותבת שמור במערכת.
כשהתחלתי כיתה א' הכל היה מעולה, היו לי חברים והרגשתי חלק מהכיתה.
בסוף כיתה ג' עשו שינויים וערבבו את כל הכיתות וכשהתחלתי את כיתה ד' הייתי עם ילדים חדשים לגמרי ולא בדיוק הצלחתי להשתלב. כשהילדים בכיתה גילו שאני מאמינה וקצת שונה מהם התחלתי להרגיש יותר לבד, ששאר הילדים מתרחקים ממני ולא משתפים אותי בדברים.
עד אמצע השנה נשארתי עם חברה אחת והתחלתי להרגיש מאוד בודדה. לאורך השנים הילדים בכיתה ובשכבה בכלל הפסיקו להתעלם ממני ועברו להקנטות. צחקו עליי, ירדו עליי ועל כך שאני שונה מהם ו"מה זה בכלל משיחית? את סתם מוזרה" ועוד הרבה משפטים דומים או גרועים יותר. בשלב כלשהו בערך בכיתה ו' התחילו גם להציק לי בצורה פיזית יותר, זרקו את המחברות שלי או פיזרו את הקלמר שלי על הרצפה וכשזחלתי על הרצפה להרים את כל הטושים שלי שהתגלגלו הם הסתכלו מהצד וצחקו. הם היו עוברים על המחברות שלי וצוחקים על הקשקושים שהייתי עושה בזמן השיעור.
זה הגיע לשלב שהעדפתי להבריז מאשר להיות שם והתחלתי לצבור חיסורים על גבי חיסורים ולהפסיד חומר שפגע בי בלימודים.
בחופש הגדול בין כיתה ז' ל-ח' התחננתי להורים למצוא לי בית ספר אחר כי אני לא מסוגלת להמשיך להיות שם. בשבוע שלפני תחילת השנה ההורים מצאו לי בית ספר משיחי בירושלים, אז עברתי לגור עם אחותי שגרה אז באזור והתחלתי ללכת לשם.
את כיתה ח' עשיתי רחוק מהבית ובכיתה ט' חזרתי לגור עם ההורים והתחלתי ללכת לתיכון עם אותם ילדים מהשנים הקודמות.
כשחזרתי אותם ילדים כאילו שכחו הכל והתחילו מחדש. הייתה לי קשה המחשבה שאני צריכה להתנהג איתם כאילו הכל בסדר ולא קרה כלום אבל עם הזמן הבנתי שהם לא שכחו, הם פשוט התבגרו. לאורך השנים בתיכון ילדים מסוימים באו אליי והתנצלו ולמדתי להמשיך הלאה והתבגרתי בעצמי. למדתי לסלוח להם אבל אני מודה שזה היה קשה.
בשנים של היסודי, כשהכל קרה, הרגשתי בדיכאון ופיתחתי חרדות. התחלתי ממש לבודד את עצמי גם מרצוני ולבנות לעצמי חומות - לא נתתי לאף אחד להתקרב אליי, המחשבה שעמדה מאחוריי זה הייתה שאם אני אתן למישהו להיכנס לחיים שלי אני רק אפגע וזה לא שווה את זה .
אני לא חושבת שאף פעם היה לי ספק שאלוהים קיים ונמצא שם אבל הרגשתי שהוא פשוט התרחק ממני, או אני ממנו, והרגשתי אפילו יותר בודדה בלעדיו בחיים. הרגשתי שהכל כבד בחיים ואולי אין לי סיבה להמשיך.
כשעברתי בכיתה ח' והתחלתי "מחדש" הרגשתי שאלוהים בחיים שלי שוב והייתי צריכה אותו כדי להמשיך הלאה. הרגשתי לאט לאט איך הוא משפיע ומשנה אותי ואיך אני שוב שמחה והתקרבתי אליו ממש.
למדתי מזה שלא משנה כמה קשה בחיים ולא משנה מה אני עוברת, או איזה מבחנים אלוהים שולח אליי, כל עוד אני מאמינה בו ונאחזת בו - הוא יהיה איתי ויעזור לי לעבור הכל. רק בו יש את החוזק שהייתי צריכה כדי להמשיך קדימה ולהתחיל לפרק את החומות שבניתי סביב עצמי ולהתחיל לתת לאנשים להיכנס לחיים שלי.
אני לא אשקר ואגיד שהיום כשאני גדולה יותר זה קל יותר להפתח, כי זה לא. זה עדיין דורש הרבה מאמץ מבחינתי לתת לאנשים להכיר אותי באמת. אבל עם אמונה מלאה אני יודעת שאלוהים נמצא איתי וזה קל יותר. אני עדיין מרגישה שיפור ושינוי לטובה משנה לשנה.
בכל התקופה הזאת כשהרגשתי לבד, הייתי צריכה שמישהו יבוא ויתן לי חיבוק ורק יקשיב לי ויתן לי לפרוק כדי שאוכל להרגיש אולי קצת פחות בודדה. הייתי צריכה להרגיש שאני לא לבד בזה. שמישהו יחזיק לי את היד ויעזור לי להבין שאלוהים יכול לעזור לי להתגבר על זה ולצאת חזקה יותר.
כי בסוף זה הכי חשוב, הידיעה שאלוהים לא נטש ולא נוטש אותי בזמנים הכי קשים.
למדתי לבחור את החברים שלי בקפידה, להיות סבלנית ויותר מהכל, לבטוח באלוהים. אני לא אומרת שזה תמיד קל אבל למדתי שזה תמיד הדבר הנכון וזה הכי טוב ומשתלם.