סיפור אמיתי של בחורה שלמען בני משפחתה החליטה להישאר בעילום שם

​

התעללות מינית וניצול מיני במשפחה הם מהפשעים החמורים ביותר. כשגנב פורץ לביתך ונוטל חפצים ששייכים לך, את מיד פונה למשטרה. אבל מה ניתן לעשות כשמישהו פורץ לחייך ונוטל את רגשותייך ואת ההערכה העצמית שלך, פוגם ביכולתך לבטוח בזולת ומדכא אותך עד שאת משותקת מרוב פחד? מה אם את ילדה וה"פורץ" הזה הוא אביך, אחיך הבוגר, סבך או דודך?

הייתי בת חמש כשקרה המגע המיני הראשון ביני לבין אבי. כשהוא אמר לי "אל תספרי לאף אחד", הבנתי שעשינו משהו רע. אינני יכולה לזכור כמה תכופים היו האירועים האלה, אבל אני זוכרת שפחדתי מפניהם ושנאתי אותם. שנאתי את הגוף הגדול, את תחושת התעוב, העלבון.

ניצול מיני במשפחה הוא אחד הסודות שכולאים את הקורבן באזיקים מכאיבים ביותר. בלבול, אשמה ופחד יוצרים כלוב שאין ממנו מוצא. הסיוט הזה נמשך אצלי תשע שנים ארוכות. אבל גם לאחר שההתעללות הגופנית פסקה, עדיין נשארתי אסירה. במשך שנים ניסיתי להתכחש למה שקרה ולהדחיק אותו. קיוויתי שהדבר פשוט יעלם. אבל כמו רכב ששקע בחול, ככל שהתאמצתי להשתחרר כך שקעתי עמוק יותר... עד שמצאתי את היד שיכולה להוציא אותי מבור הייסורים.

​

מה זה ניצול מיני במשפחה?

​

ראשית, אני רוצה לומר מה לא נחשב לניצול מיני. כשאני מדברת על התעללות מינית אין כוונתי לגילויי חיבה גופנית בין הורים לילדים. אחיזת ידיים, חיבוקים, נשיקות ומשחקים שבהם נוגעים זה בזה הם חלק חיוני ובלתי נפרד מהחיים של משפחה אוהבת. בלי הבעת חיבה יחמיצו ההורים והילדים את החום שאלוהים העניק לבני המשפחה והתכוון שהם יעניקו זה לזה. ניצול מיני זה משהו שונה בתכלית.

ניצול מיני זה יחסי מין בין אנשים שהם קרובים מדי מבחינה משפחתית כך שאינם יכולים להינשא. אבל לא מדובר רק ביחסי מין מלאים. גם הצקה, העלבה, צפייה בגופו של האחר משאירות צלקות עמוקות. במקרה שלי התוקף היה אבי אבל זה יכול להיות כל בן משפחה. לעתים המטריד הוא הורה חורג או חבר קרוב של ההורים. בכל המקרים האלה הילד נותן אמון ומנוצל לרעה על ידי מישהו חזק וגדול יותר.

ניצול מיני מתרחש בכל רובדי החברה בלי קשר להשכלה, רמת הכנסה או לכל מאפיין אחר. זו לא תופעה מיוחדת לעניים, או לאנשים שאינם מאמינים באלוהים. לעתים המטרידים הם אנשים שנחשבים מכובדים בחברה ולפעמים אפילו בקהילה. למרבה הצער רוב המקרים אינם מדווחים כלל, כך שחומרת הבעיה בעצם נסתרת.

מבין המקרים הידועים של ניצול מיני במשפחה, כ-75% נגרמים על ידי אחד ההורים. הקורבנות הן בעיקר בנות בגילים 8-12. בכ-20% מהמקרים הקורבנות הם ילדים מתחת לגיל שבע. ישנם גם בנים רבים שמנוצלים על ידי גברים או נשים. כל ילדה רביעית וכל ילד עשירי מוטרדים מינית לפחות פעם אחת לפני שהם מגיעים לגיל 18. אלה שמנוצלים מינית עוברים את הסיוט הנורא משך כשבע שנים בממוצע. ההשפעה של התופעה היא איומה. כ-70% מהאסורים בבתי הכלא וכ-90% מהעוסקות בזנות הוטרדו או נוצלו מינית בילדותם!

 

"אל תספרי!"

​

כדי לנצל ילד וכדי לגרום לו לשתוק, בדרך כלל אין צורך בהפעלת כוח פיזי או באיומים. למרות שהם חפים מפשע הם חשים טמאים ואשמים. בתור ילדה צעירה חששתי לספר מה קורה אצלנו בית. אפילו כשהייתי בת 18, כשחבר טוב ואמין שאל אותי אם אבי ניצל אותי מינית, אמרתי בתקיפות שהוא מעולם לא עשה זאת. לא רציתי להביך את אבי או את עצמי. אשמה ופחד פועלים יחדיו ומונעים מהילד לבקש עזרה. פחדתי לאבד את אהבתו של אבא או לפרק את המשפחה. פחדתי שלא יאמינו לי. די בכך כדי לגרום לילד לשתוק. התוקפים יודעים איך "לשחק" ברגשות של קורבנותיהם הרכים. "אם תספרי, לא אוהב אותך עוד", או "אם אימא תשמע, היא תעזוב את הבית". אישה אחת סיפרה לי שאביה נהג לאיים עליה: "אם לא תרשי לי לעשות בך מה שאני רוצה, אעזוב את הבית". היא רצתה שהוא יעזוב אבל זכרה שפעם כשהוא עזב, אימה התמוטטה. היא לא רצתה לגרום לזה לקרות שוב, ולכן התמסרה לאביה.

יש עוד סיבות מדוע ילדים לא מספרים. ניצול מיני במשפחה הוא הרבה יותר מפגיעה בגופו של הילד. מדובר בבגידה בוטה ביותר, שהרי התוקף הוא מי שהילד בוטח בו ושאמור להגן עליו, לתמוך בו, לנחם ולעודד אותו. בן משפחה אמור להיות חבר קרוב. בשעה שהילד סובל  מהתעללות רגשית ומינית, נאמנותו ואהבתו לזה שתקף אותו מונעת ממנו לספר מה קורה.

כשילד אוזר אומץ ומספר, לעתים קרובות מגיבים הוריו או חבריו בזעזוע, בחוסר אמונה או בהכחשה. אישה אחת סיפרה לי: "אני בת 45. סבי ניצל אותי מינית עד שהייתי בת 13, ואמר לי לא לספר לאיש. אני זוכרת, כאילו זה קרה היום, שכשהייתי בת 10 אמרתי לאימי שאינני רוצה לבקר אצל סבא כי הוא נוגע בי בכל מיני מקומות אינטימיים. אימא אמרה לי: 'אל תקשקשי'. היא וסבתי לא עשו דבר ואני חשתי אשמה על כך שאני שונאת את סבי וגם את סבתי ואמי כי הן לא עשו דבר כדי לעזור לי".

​

הסיפור שלי

​

רבים אומרים ש"סייג לחוכמה שתיקה" אבל השתיקה שלי לא הייתה ביטוי של חוכמה. כשמשהו מיני התרחש ביני לבין אבי, העמדתי פנים שאני ישנה, אבל שנינו ידענו שלא ישנתי. ה"שינה" הפכה את האירוע לקל יותר עבורי. מכיוון שלכאורה לא הייתי בהכרה, לא הייתי חייבת להתמודד עם המציאות. "היום שאחרי" היה יום משונה, יום שקט במיוחד. שנינו התנהגנו כאילו הכול כשורה, אבל בכל זאת ידענו שמשהו התרחש אתמול. הרגשתי לכודה.

השתיקה לא הייתה סייג לחוכמה. השתיקה החליפה את הדברים שהייתי צריכה לומר לאבי, היא החליפה קריאה לעזרה באוזני מי שיכול היה לעזור.

כשהייתי בערך בת 14 אבי הפסיק לאלץ אותי לקיים איתו יחסי מין. אבל עבורי הסיוט לא תם. אירועי העבר רדפו אותי וזכרוני הפך למר שבאויבי. חלק ממני היה הילדה המבולבלת והפגועה, אבל בתוך תוכי היה עוד חלק, חלק שרתח מכעס.

​

השתוללות הנקמה

​

כשהייתי בת 15 הייתי במסלול "השמדה עצמית". סמים, חברה רעה ומחשבות אובדניות מילאו את חיי. המעשים של אבי הותירו אותי עם רעיונות מעוותים אודות החיים. למשל, חשבתי שעלי להשתמש בגופי כדי שבחורים יאהבו אותי ושאחרת לעולם לא יקבלו אותי. האמנתי שגברים מתעניינים "רק בדבר אחד", ובשקר הזה השתמשתי כתירוץ לחשוד בכל הגברים ולנהוג כלפיהם באכזריות. בשנים הבאות היו לי כל כך הרבה בחורים שאינני מסוגלת אפילו לזכור את שמותיהם. פיתיתי אותם בלבושי ובהתנהגותי ואז באכזריות סילקתי אותם מעל פני. בלבי בערה התשוקה "להחזיר להם". החיים שלי היו הרוסים. ניסיתי לשכנע את עצמי שמה שאבי עולל לי לא השפיע עלי, אבל האמת היא שעברי שלט בי לחלוטין.

כשהייתי בת 21, בעיצומם של הייסורים שלי, הכול השתנה. כשהייתי ילדה שמעתי על ישוע, אבל התרחקתי ממנו. כעת שמעתי שוב על ישוע ועל כך שהוא בא לרפא את החולים, לחבוש לנשברי לב, לקרוא לשבויים דרור. חולים, נשברי לב, שבויים – "אני בהחלט מתאימה", חשבתי. ישוע פתח את לבי וחזרתי בתשובה. מאותו רגע הוא החל לפעול בי ולרפא את פצעי.

לא הכול קרה בין-לילה. תהליך הריפוי שלי כלל משבר לצד התקדמות. המשבר היה כשנאלצתי להתמודד בכנות עם עברי. הבטתי בעצמי וזעקתי לאלוהים שיעזור לי. ההתקדמות החלה כשלמדתי לנהל אורח חיים שונה מדרך החטאים שהייתי רגילה לה. לאט לאט למדתי להחליף את אורח החיים הישן בחדש, שמבוסס על יראת אלוהים.

שבע שנים חלפו מאז החל התהליך וכעת אני חופשייה מהכאב והשנאה ששלטו בי. לא הייתי יכולה לעשות זאת בלי החסד והכוח שקיבלתי מאלוהים בזכות הקשר העמוק שלי עם המשיח. אלוהים הוביל אותי בדרך מיוחדת וברצוני לספר לכם מעט עליה משום שיתכן שהדבר יעזור גם לכם.

​

אתה לא אשם, את לא אשמה!

​

אם סבלת מניצול מיני, הדבר השפיע מאוד על חייך. אבל אין סיבה שחייך יהרסו. אני הוכחה חיה לכך. הדבר הראשון שהייתי צריכה לעשות זה לעקור ממוחי את הרעיונות השקריים, את השעבוד שהיה לי. ישוע אמר: "ותדעו את האמת והאמת תשחרר אתכם" (יוחנן ח' 32). אז הבה נתחיל באמת: מי שנפגע מניצול מיני אינו נושא באחריות על המעשים הרעים של אחרים.

כל הקורבנות נאבקים בבושה, האשמה עצמית והערכה עצמית נמוכה. אישה שנאנסה על ידי אחיה אמרה: "חישבו על הדבר הבזוי ביותר בעולם, אני בזויה ממנו". רבים חשים כאילו שהם הזמינו את הניצול. גם אני נאבקתי במחשבות האלה. חשתי מזוהמת בגלל מה שאבי עשה בגופי. בנוסף לכך הוא כינה אותי בשמות גנאי וגרם לי לחשוב שהכול קורה באשמתי. בחורה שאביה נהג לקיים עמה יחסי מין אמרה לי: "הרגשתי שמשהו בי ממש מעוות לעומת ילדים אחרים. ידעתי שמה שעובר עלי לא עובר על כולם ותהיתי מה גרם לי להיות שונה. הייתי בטוחה שזה משהו שאני עשיתי שגרם לאבי לעשות את מה שהוא עשה".

ילד שחווה ניצול מיני הופך למבולבל, חש רגשות אשמה, הוא שונא את עצמו ומתבייש בעצמו. לאחר מאבק ארוך ראיתי לבסוף את האמת. הבנתי שלעולם לא הייתי מביאה דבר כזה על עצמי. אבי החליט לקיים עמי יחסי מין – לא אני. זה היה הרצון שלו. מי שחווה ניצול מיני חייב להשתחרר מתחושת האשמה השקרית הזו. עליו לזנוח לעולם את הרעיון שהוא הביא את הזוועה הזועל עצמו. הילד הוא הקורבן וזה לא קורה באשמתו!

​

אבל עשיתי משהו רע

​

אולי עשית משהו שידעת שהוא שגוי. יתכן שהדבר הזה הוביל לניצול המיני שסבלת ממנו. למשל, יתכן שאימא אמרה לך לא ללכת אל סבא והלכת בכל זאת... ואז סבא אנס אותך. יתכן ששיחקת ברופא וחולה עם הדוד שלך ולפני שהבנת מה קורה הוא נגע לך באיברים האינטימיים. במקרים כאלה בהחלט יתכן שמוטלת עליך אחריות לכך שעשית דברים אסורים – אבל האשמה על הניצול המיני אינה נופלת עליך, אלא על זה שפגע בך.

למשל, אם השארתי 1,000 שקלים על השולחן בבית, ונכנס גנב ולקח אותם, יתכן שארגיש טיפשה משום שלא הכנסתי את הכסף למקום מוסתר יותר, אבל לא אני אשמה בגנבה אלא זה שפרץ לבית ולקח את הכסף. החטא היה בלבו והוא ניצל את ההזדמנות לממש את תאוותו. מישהו אחר היה שם את הכסף במקום בטוח יותר. מי שתוקף ילד או ילדה, בחר לממש את תאוותו על חשבון אדם חלש ממנו. אדם טוב לא היה עושה דבר כזה גם אם היה עומד נוכח פיתוי לכאורה.

​

אולי נהנית

​

מאוד קשה להשתחרר מהאשמה אם המותקף מפיק הנאה כלשהי ממערכת היחסים המעוותת. מישהי סיפרה לי: "מה שאבי עשה גרם לי לחוש מזוהמת, אבל הרגשתי כך גם לגבי התגובה שלי. אני חושבת שהעובדה שלפעמים נהניתי, גופנית ורגשית, גרמה לי לתחושת אשמה גדולה עוד יותר. היו פעמים שהרגשתי מצוין עם אבי. היחסים בינינו התפתחו ובהתחלה בהחלט שמחתי בהם. אהבתי את תשומת לבו, וזו הייתה מיוחדת במינה. בהמשך זה היה מפחיד וכואב והרגשתי מנוצלת וחסרת ערך. לבסוף זה גרם לי לחשוב שאינני אדם שלם".

חשוב להבין שמי שנוצל וחש הנאה פה ושם, אינו אדם לא נורמלי ואינו אשם בניצול שממנו הוא סבל. למעשה רוב הקורבנות חווים רגשות מעורבים. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהגוף שלנו מגיב באופן מסוים לגירויים מסוימים. בנוסף לכך, כל ילד נהנה מתשומת לבו של אדם שהוא דמות סמכותית בחייו.

גם מי שחש הנאה פה ושם אינו ראוי שיפגעו בו וינצלו אותו. ילדים עשויים להיות סקרנים, גם בתחום המיני, אבל אין ילד שראוי שינצלו את סקרנותו לרעה.

 

איפה היה אלוהים?

​

רבים מאלה שסבלו מניצול מיני שאלו את השאלה הזו. כתבי הקודש אומרים: "בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים" (משלי ט"ו 3). האמת היא שלבו של אלוהים נשבר כשהוא רואה עוול  וכאב שכאלה. מי שמאמין נבחר על ידי אלוהים עוד בטרם נוצר ברחם אמו. אלוהים אוהב את המאמינים, אבל העולם שלנו מוכתם בחטא. אלוהים אינו אשם בכך שאנשים פוגעים בילדים. מה שחשוב הוא שאלוהים אהב את העולם ושלח את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו.

ישוע מבין מהו סבל ומהי השפלה. הוא יכול להזדהות עם הכאב של ילד או ילדה והוא גם יכול לנחם. נצחונו של אלוהים וחסדו מעניקים לנו יכולת להתגבר גם על הנורא שבמשברים. איש אחד, שעמד לצד מיטת בנו הגוסס, שאל את רועה הקהילה שלו: "איפה אלוהים עכשיו?". הרועה חשב לרגע וענה: "הוא עומד עכשיו באותו מקום שבו הוא עמד כשבנו סבל ומת על הצלב".

 

סליחה

 

אלוהים אינו נסתר גם מעיני מי שנפגע מניצול מיני. על הקורבן לפנות לאלוהים ולשפוך לפניו את הלב: "בטחו בו בכל עת, עם, שפכו לפניו לבבכם. אלוהים מחסה לנו" (תהילים ס"ב 9).

במשך שנים ניסיתי לקבור את עברי. אבל אי אפשר לעשות זאת לאורך זמן. ככל שניסיתי לדחוק את עברי ולהתעלם ממנו ומהמרירות שבלבי, כך הלכו חיי והתפרקו. מדוע? משום שקברתי משהו שהיה עדיין חי. שבע שנים לאחר שאבי אנס אותי, החיים שלי היו הרוסים. לא רק בגלל מה שאבי עשה, אלא גם בגלל שסירבתי להתמודד עם עברי ולסלוח לעצמי ולאבי. חשבתי שאם אתעלם מאבי יגיע הסוף לבעיות שלי. אבל חלק ניכר מבעיותי נבע מתוך לבי. כשאנחנו מסרבים לסלוח אנחנו הופכים עבדים לעבר. כשאנחנו שומרים טינה בעצם הטינה גורמת לנו להיות לכודים בידיה.

לא הייתי חופשייה עד שהבנתי שאני חוטאת. גיליתי שקל יותר לסלוח לזולת כשאנחנו מכירים בחטא שבלבנו. לילה אחד התוודיתי לפני אלוהים שאני שונאת את אבי. לא הייתי אחראית להתעללות שסבלתי, אבל גיליתי שאני נושאת באחריות לחטאים שמילאו את חיי: מרד נגד אלוהים, שנאה, מרירות ואנוכיות. פניתי לאלוהים ואמרתי לו שאני באמת מצטערת, והוא היה שם בשבילי. אם אלוהים הגדול והקדוש היה מוכן לסלוח לי, היה עלי גם לסלוח לאבי. החלטתי לסלוח. נכון, אבי לא ראוי לסליחה, אבל גם אני לא. סליחה היא מתנה. כדי להשתחרר ממשהו שפגע בנו עלינו לסלוח לפוגע. השלב הראשון הוא לתקן את הפגום בקשר שבינינו לבין אלוהים.

​

בלתי אפשרי?

​

אתם בטח חושבים: "לסלוח למי שניצל אותנו מינית ופגע בנו אנושות? זה בלתי אפשרי!". בלי אלוהים זה באמת בלתי אפשרי, אבל ישוע אמר: "מבני אדם נבצר הדבר, אבל האלוהים כל יכול" (מתי י"ט 26).

כששרשרת האיבה נשברה, כתבתי מכתב לאבי. ביקשתי שהוא יסלח לי על השנאה שלי כלפיו. אמרתי לו שלמרות שמה שהוא עשה זה נורא, בזכות ישוע סלחתי לו. נכון שאני זו שנפגעתי ולא אבי, אבל אם נתרכז רק במה שעשו לנו לעולם לא נזכה בחירות אמיתית. כדי להשתחרר עלינו לסלוח.

כמובן שהעובדה שסלחתי לאבי לא מחקה את העבר, אבל איפשרה לי לשקם את חיי. לסלוח אין פירושו שמעתה ואילך ננהג כאילו דבר לא קרה. כעת אינני מרירה כלפיו ואינני עסוקה במה שהוא עשה לי. אני מתפללת עבורו ומקווה שגם הוא יטעם את טעמה המתוק של הבשורה.

כשסלחתי השתחררתי מכלאי, אבל כמו מי שיוצא מהכלא לאחר שנים ארוכות, היה עלי להסתגל לחיים חופשיים. בגלל המרירות והכעס שמילאו את לבי כל כך הרבה שנים, היה עלי לשנות מהיסוד את יחסי לגברים ולמין. הייתי צריכה ללמוד לחדול מההתנהגות המפתה שאימצתי לי ולסגל לעצמי אורח חיים הגון וקדוש. פניתי לאלוהים כדי לדעת מהו ערכי האמיתי. גיליתי אלוהים אוהב שאנו נושא פנים.

לאט לאט התמונה קיבלה צורה. בחסד אלוהים אני נהנית היום מחיים מלאי שמחה ופעילות, מחיי נישואין מספקים ומהנים ומהחופש לספר על מה שקרה לי. בעבר לא חשבתי שאי פעם אהיה מסוגלת לדבר  על עברי בפתיחות. מדי פעם עולים בי זיכרונות, אבל אלוהים עוזר לי להתגבר ולהמשיך הלאה. אני אסירת תודה שהוא הביא אותי למצבי היום.

כתבי הקודש אומרים: "מי שנמצא במשיח הוא בריאה חדשה. הישנות עברו. הנה נהיו חדשות" (השנייה לקורינתים ה' 17). ישוע עשה אותי בריאה חדשה. אם את או אתה סבלתם מניצול מיני, בייחוד במשפחה, אל תשמרו את הכאב בלבכם. פנו לאלוהים, הוא יעזור לכם.

​

ממני אישית אלייך:

​

התעללות וניצול מיני במשפחה הם מהדברים האיומים ביותר שעלולים לקרות לאדם. לעתים קרובות הקורבנות שומרים על שתיקה משום שהם חוששים לעצמם או לשמה הטוב של המשפחה. אבל הנזק שבשתיקה הוא נורא.

אם, חלילה, את או אתה סובלים מניצול מיני במשפחה, אל תשמרו זאת בסוד.

הדרך הטובה ביותר לעזור למי שפוגע בכם היא לטפל בו. הטיפול עלול להיות לא נעים, אבל בדרך כלל טעמן של תרופות הוא מר.

פנו לזקני הקהילה, למדריך הנוער ואל תהססו לפנות גם למשטרה. ככל שהדבר יפסק מהר יותר, התהליך יכאב פחות ויהיה קצר יותר.

אין כל סיבה שתפלו קורבן לניצול מיני.