נולדתי בחו"ל למשפחה מאמינה וכשהייתי בת 9 עלינו ארצה כל המשפחה. הילדות הייתה כמו אגדה – יערות, אגמים, שלג, מדשאות ענק וכו'.. השתייכנו לקהילה מקומית קרובה לאזור מגורינו ואף נהגנו לארח בביתנו אסיפות בית במהלך השבוע.
זכורים לי כמה רגעים מיוחדים, בהם כבר בתור ילדה האמנתי בכל הלב שישוע אכן קיים ואכן נמצא איתי. 

בערך בגיל 6 התחלתי לחוות המון פחדים, במיוחד ברגעים לפני השינה ובלילה בחשיכה, לבד במיטה. סיוטי לילה על חיות מפחידות, בדידות ומצוקה לא הרפו ממני. אמא לימדה אותי במקום ישר לקרוא לה ולאבא שיהיו איתי – להתחיל להכריז את שם ישוע. "ישוע המשיח, ישוע המשיח...". עשיתי זאת – והפחדים נעלמו. זו הייתה חוויה מאוד עוצמתית עבורי והראשונה מבין רבות עתידיות.

כשעלינו לארץ חוויתי משבר קשה. שילוב של שינוי תרבותי חד, אופי עדין ורגיש, תלות והיקשרות חזקה לאמא ומעבר למקום חדש ללא מאמינים נוספים  כמו לכדו אותי בתוך רשת מצוקה ובדידות איומים. לא הצלחתי להיפרד מאמא, ולא לרגע. הרגשתי שבלעדיה אני לא יכולה להתקיים. רק לקראת חטיבת הביניים הרגשתי ניצחון על התלות והמצוקה האלה, ניצחון שידעתי בוודאות שרק ישוע נתן לי. הידיעה העמוקה שהוא איתי, באמת איתי, תמיד, הייתה נצורה עמוק בליבי.  ובכל זאת, מן תחושת בדידות פנימית עקשנית – עדיין נשארה.

כשעלינו לארץ התחלתי את כיתה ד' בבית ספר חדש עם ילדים חדשים. כאמור, לא היו עוד מאמינים באזור.  ישר ידעתי שאנחנו משהו אחר, אנחנו בתור מאמינים – חריגים. האמונה הייתה עבורי כמו סוד, משהו לנצור ולשמור לעצמי. פיתחתי דפוס התנהגות מאוד נמנע משיחות על האמונה של המשפחה שלנו, דפוס שנשבר לראשונה רק בחטיבת הביניים, וגם זה בלית ברירה, שם סיפרתי לראשונה על האמונה שלי בעקבות שאלה ישירה של חברה מהכיתה עליה.  

בתור ילדים היינו הולכים בערך 3 פעמים בשנה לקייטנות משיחיות, כך שהכרנו עוד ילדים בני גילנו מאמינים כמונו. אני זוכרת רגע מיוחד נוסף בקייטנת קיץ בסוף כיתה ז'. היה זה ערב שיגרתי בקייטנה – הלל ושיעור. במהלך אחד השירים בזמן ההלל אני זוכרת שהסתכלתי על המילים המוקרנות ששרתי, ולפתע הרגשתי כאילו הורד מסווה מעיני ליבי והכרה עמוקה באמיתות הבשורה והמשמעות של מות ישוע הושרשה ברוחי. בעיניי היה זה השינוי בין אמונה של ילדה, שכך לימדו אותה, לבין הבנה בוגרת שהוא אכן מת עבור חטאיי. הבנה שבלעדיו אני כלום, שאני זקוקה לסליחה שלו יום-יום ושהחיים שלי צריכים להיות שלו ועל פי רצונו.

אחרי שהייתי חוזרת מהקייטנות חזרה לחיים במקום מגורי שוב התחושה המוכרת והעקשנית הייתה שבה לעטוף אותי – הבדידות. היינו משפחה מגובשת ונהגנו לעשות הרבה דברים יחדיו, גם תמיד הייתי והרגשתי נאהבת, אך כמו תעלומה מסתורית - הבדידות לא הרפתה ממני. ההשפעה הישירה שלה עלי הייתה תחושת חוסר ביטחון, חוסר הערכה עצמית, חוסר אהבה עצמית ואפילו סלידה עצמית. אני זוכרת מחשבות כאלה כבר מגיל 7, שם הרגשתי לראשונה שאני לא מספיק יפה ולא מספיק טובה כמו חברות שלי. המאבק הפנימי הזה בתוכי סגר אותי עוד יותר בתוך עצמי ועוד יותר בתוך הבדידות שלי, שכבר נהפכה לחברה מוכרת ושנואה.

התחלתי את חטיבת הביניים וגיל ההתבגרות עם אמונה אמיתית ומושרשת בעומקי ליבי. השתדלתי להתנהג נכון ושונה מבני גילי –לא לקלל, לא לשקר, לכבד ולא לעשות דברים אסורים, אך משהו בתוכי תמיד הרגיש מופרד – מצד אחד יש בי אמונה האמיתית, מצד שני אני כלואה בבדידות הזו ובמאבקים שלי עם עצמי ונמנעת מכל אזכור בקול על האמונה שלי.

בחטיבת הביניים התחברתי למספר אנשים שלא היו בעלי השפעה טובה עלי, דבר שהרחיק אותי מההורים שלי ומהאמונה, על אף שבו זמנית תמיד אחזתי בישוע, והוא בי, ידעתי שבלעדיו הכל לא שווה כלום. הרגשת חוסר הביטחון וחוסר האהבה העצמית רק גברו וגברו, במיוחד עם כל המחשבות וההתמודדויות שמביא איתו גיל ההתבגרות. כמו מערבולת שסבבה אותי ובלבלה אותי – מי אני? מה אני שווה? למה אני איך שאני? מי בכלל באמת אוהב אותי, ולמה? מאבקים פנימיים ומעורפלים.

בגיל 15 החלטתי להיטבל. ידעתי בוודאות שאין כמותה שהאמונה אמיתית ושאני רוצה למסור את חיי לישוע ולחיות למענו ולפי רצונו. התקופה שלפני הטבילה הייתה מאוד מיוחדת, הרגשתי כל כך קרובה לישוע, על אף המאבקים הפנימיים שלי. היה בי צמא לקרוא בכתובים ולדבר עם ישוע, להכיר אותו, להתקרב אליו עוד ועוד. היו לי מספר חברות מאמינות מאוד קרובות בתקופה הזו וחיזקנו אחת את השנייה באמונה. עם זאת, הרגשתי שחבית הנפץ הזו בתוכי של המאבקים הפנימיים והבדידות קרובה להתפוצץ, שהמצב לא ימשיך כך והדבר עוד יותר חיזק את הרצון שלי לחתום את האמונה שלי בישוע בצעד הטבילה.

"אני שלך, ואתה שלי." זה המשפט שהחל להדהד בתוכי מרגע הטבילה והלאה. וכמה שנאחזתי בו בשנים הבאות.
חודשיים לאחר הטבילה הגעתי לאיזשהו קצה, לא יכולתי לשאת יותר את חוסר הביטחון, הבדידות והשנאה העצמית והחלטתי לקחת את העניינים בידיים שלי, במוכנות לעשות כל מה שיידרש כדי שזה יפסק.

הפסקתי לאכול. בביטחון מוחלט שאז, כשאהיה רזה, סוף כל סוף אוהב את עצמי. אז אשתכנע שבאמת אוהבים אותי, כי רק כשאהיה רזה באמת אהיה ראויה לכך. אולי אז סוף כל סוף הבדידות תתמוגג ואתמלא בנחת. בעקשנות שאין כמותה, כמו אחוזת טירוף, החלטתי בכל הכוח להתמיד בדרך הזו שבחרתי ואף להגיע למטרה הנכספת – להיות רזה. ואז יהיה טוב.
אני זוכרת היטב את המחשבות והתחושות שעלו בי.... הידיעה שאני אומרת לאלוהים שאני מחליטה בכוח שלי ובדרך שלי, אבל אני עדיין מאמינה בו ולא רוצה לעזוב אותו. ואני מתחננת... כל כך מתחננת אליו שהוא גם לא יעזוב אותי.
בחרתי ללכת בדרך החושך וידעתי את זה. בדיעבד, אני כל כך נפעמת ובלתי נתפסת בעיניי הנאמנות של אלוהים לאורך ובתוך כל התקופה הזו, על אף ההחלטות שלקחתי.

השנים שבאו היו מאוד, מאוד, מאוד חשוכות והאירוניה – עוד יותר בודדות מכל מה שחוויתי עד אז. הדרך שבחרתי ללכת בה הרחיקה אותי מכל מי שאהבתי, מהמשפחה ומהחברות המאמינות. על אף שאלה מעולם לא הפסיקו לאהוב אותי. הסתגרתי בתוך עצמי, בתוך הרצון שלי והעקשנות שלי. במהרה גם הגיעה האבחנה הרפואית – אנורקסיה. גם אשפוזים קצרים וארוכים לא איחרו להגיע, שהרי החרבתי את הגוף שלי עד כדי כך שהרופאה אמרה לאמא שלי יום אחד – "את יודעת שהבת שלך יכולה כל רגע לקום וללכת ופשוט למות".
העולם של הפרעת האכילה הוא חושך מוחלט... עולם של עבדות, שקרים, תסכול, תקוות ריקות, הרס עצמי ובור ללא תחתית. כלא של בדידות וכאב. ממלכת החושך.

בכל התקופה הזו לא היה רגע אחד שלא הייתי מודעת לסכנה של מה שאני עושה ולטעות האיומה, לכך שהדרך הזו נוגדת לחלוטין את רצון אלוהים. הרגשתי ריחוק ממנו, בדידות עוד יותר נוראית, אך עם זאת – הוא מצידו לעולם לא עזב!
המשיך והוסיף לדבר אל עומקי ליבי, ללחוש מילות אהבה ומרגוע, להציע לי דרך אחרת – דרך של תקווה, ניצחון, אמונה וישועה. וכל כך רציתי את כל אלה אבל לא הצלחתי למות לעצמי, לרצון שלי, לא הצלחתי למות לעקשנות הזו שלי ולשחרר ולבטוח בו. וגם לא רציתי באמת באמת.

באיזשהו שלב, כארבעה חודשים אחרי אותו יום בו החלטתי לקחת את העניינים בידיים שלי  - הבנתי שגם איבדתי שליטה. או עד אז חשבתי שהייתה לי שליטה. הבנתי שאני לא מצליחה להפסיק בדרך הזו, על אף שמשהו בתוכי כבר רצה להפסיק. הפחד שהתחלתי לחוות באותו רגע בלתי ניתן לתיאור. פחד עצום, מהפרעת האכילה, מההשפעה שלה על הגוף שלי ועל החיים שלי, מהתסבוכת אליה הכנסתי את עצמי ומעל לכל – הפחד מההרגשה הזו שאני בתוך חושך מוחלט. הנפש שלי כמו כבתה, לא ראיתי אור, לא ראיתי תקווה. לא העזתי לחלום על ניצחון. לילות רבים ביליתי לבד בחדר, בחושך, כשהדמעות לא מפסיקות לזרום בנהרות מעיניי ואני זועקת לישוע בלחש, ובו זמנית יודעת שאני לא מסוגלת, לא רוצה, ומפחדת – להשתנות ולשחרר ולהרפות מהדרך בה החלטתי ללכת. פחד עצום שברגע שאשחרר – הכל יהיה אבוד. ועמוק בתוכי הידיעה של דבר ישוע: דווקא ברגע שאשחרר לגמרי – הוא יתפוס אותי ויעניק לי חיים וניצחון.

נקרעתי לחלוטין.... גם לא דיברתי עם אף אחד, לא חברות ולא משפחה, הרחקתי ממני את כולם, מצד שני כל מה שרציתי זה רק מישהו לדבר איתו, מישהו שפשוט יבין, פשוט יכיל, יתמוך, יגיד את הדברים הנכונים ומעל הכל - יאהב אותי... כמה השתוקקתי לאהבה. בחוסר יכולת לקבל אותה מכל מי שסביבי ולעולם לא הפסיק לאהוב אותי. בחוסר יכולת לקבל אותה ממושיע נפשי – ישוע.

גופנית הכל הידרדר לגמרי, אך העניין הגופני זניח בעיניי לעומת העניין הרוחני כתוצאה מהדרך בה הלכתי. המשכתי ללכת לכנסים ולקייטנות אך הייתי כמו רוח מתה בתוך גווייה מהלכת. התרחקתי מאלוהים, התרחקתי מהאחד שבו זמנית גם כל כך נאחזתי בו. האשמתי את עצמי כל רגע שאיך אני מעיזה לפנות אליו כשאני בו זמנית יודעת שבחרתי בדרך מנוגדת לרצונו.

האשמות שהרחיקו אותי עוד. דחקו אותי עוד לחושך ועולם של שליטה עצמית.
 

בערך שלוש שנים אחרי, כשאני בעיצומו של אשפוז שני מלא במחלקה להפרעות אכילה, כמה חודשים לפני סיום כיתה י"ב וכשנה לפני הגיוס לצה"ל, התחיל להתרחש בי תהליך נפלא. בדיעבד הוא נפלא, באותו רגע הוא היה בלתי נסבל.
הפרעת האכילה כבר הייתה מוכרת לי, החושך היה מוכר לי, השליטה העצמית וחוסר הרצון באמת לשחרר. כאמור, בכל התקופה הזו תמיד ידעתי שאלוהים אוהב אותי ומציע לי דרך אחרת, נמצא שם, מחכה לי, לוחש לי מילות עידוד לעומקי הלב והכאב ומבטיח לי שהכל יהיה בסדר, אם רק אבחר לשנות כיוון, למות לכל הרצון העצמי הזה באמת. ניסיתי כמה פעמים, בכוח שלי, או שלא באמת הייתי מוכנה לשחרר, ותמיד חזרתי עוד אחורה. אבל שם, באשפוז הזה, הכתה בי התובנה שיש שני דרכים, האחת - ניצחון. שינוי. התחלה חדשה. חיים. השנייה – מוות. פשוטו כמשמעו. וכל כך רציתי לחיות.

פניתי לאלוהים בתפילה כמו שעשיתי פעמים רבות קודם לכן אבל הפעם באמת באמת, בכל הלב ובכל כולי, רציתי להשתנות. רציתי שהכל יפסיק. רציתי לשוב אליו. להיות קרובה אליו. החסד של אלוהים בלתי ניתן לתיאור, כמו הכוח שהוא נתן לי באותו רגע לקום ולהתחיל לקחת צעד אחד צעד לעבר ניצחון.

והוא עזר לי באמת לשחרר.
שם החל תהליך מאוד מאוד ארוך, עם אלפי צעדים קדימה וכל פעם כמה קטנים אחורה, של שיקום וניצחון אמיתי. כל כך הרבה ניסים קרו, כל כך הרבה ניצחונות שלא העזתי לחלום בכלל שאפשריים, צעד אחר צעד אלוהים משך אותי החוצה מהבוץ החשוך של הפרעת האכילה, מהאפילה והריחוק ממנו. קירב אותי אליו באהבתו, מילא אותי באהבתו, פעל בי גם לקבל את האהבה הזו שלו – וחידש אותי לגמרי.

אלה היו שנים לא פשוטות, כשהשטן כל הזמן ערב בפתח וניסה להטביע אותי חזרה, לפעמים אפילו קצת הצליח, אבל ישוע גבר על הכל וכ-7 שנים אחרי אותו יום בו הכל השתנה "התנקיתי" לחלוטין מהפרעת האכילה.
מה שהרופאים הגדירו בתור התמודדות כרונית וחסרת תקווה עבורי, ישוע עשה בגבורתו.

בדיעבד אני רואה ויודעת שבכל רגע ורגע, בכל דקת בדידות וחושך, הוא באמת תמיד היה שם. הוא נתן לי את הרגעים האלה שחוויתי בילדותי להשריש בי ידיעה עמוקה שהוא קיים ואיתי, ידיעה שהוא כל הזמן חיזק והזכיר לא משנה מה קרה. ובתוך כל ההתמודדות הזו שחווייתי כנערה – הראה את גדולתו, אהבתו, גבורתו, כוחו ונאמנותו הבלתי נתפסים.