אז כן, כל החיים לא ממש הייתי שלמה עם איך שנראיתי. 
הייתי מקבלת הערות מהסובבים ומקרובי המשפחה ומאמא שלי כבר מגיל קטן.

זה לא תירוץ להחלטות השגויות שלקחתי אחרי זה בכיתה ט׳, שהחלטתי "לקחת את עצמי בידיים" ולשנות את הרגלי האכילה שלי בתקווה שזה מה שיביא לי יותר יחס וחברים.

זה כמובן ממש לא נכון ובפועל הביא רק להרס עצמי והתרחקות מאלוהים.

 

בחודשיים ירדתי 10 קילו, ואח״כ במהלך חצי שנה עוד 10 קילו בצורה יותר הדרגתית. מהר מאוד, אחרי חודשיים, איבדתי את המחזור החודשי. בהתחלה לא הייתי ממש מודעת להתדרדרות המהירה של הירידה במשקל והייתי מקבלת רק מחמאות על שירדתי,

אז זה לא עזר לי כל כך לעצור את זה.

רק כשהלכתי לרופא לבדוק למה המחזור לא חוזר , הבינו מהר מאוד שאני סובלת מהפרעות אכילה. הפנו אותי למעקב במרכז טיפול, והתחלתי תהליך ארוך של ריפוי, שבלי אלוהים לא יודעת איפה הייתי היום.

 

עד אז ההורים שלי לא ממש שמו לב עד כמה המצב קריטי או שזה לא ירידה במשקל שהיא בריאה, ושיש פה משהו עמוק יותר.
לאט לאט הם ניסו להבין את המצב ולהיות שם עבורי כמה שהם יכולים, אבל אנשים שלא חוו את זה לא ממש יכולים להבין איזה מחשבות עוברות וכמה קשה להתמודד עם המחלה הזאת. 

ההרגשה הזאת שאף אחד לא באמת מבין מה עובר לך בראש, 24/7 סביב אוכל בלחשב כמויות, כשכל חריגה לאכול סרטים שאת מתרחקת מהמטרה הלא ברורה שהצבת לעצמך להגיע למשקל שתהיי שלמה איתו. בפועל זה לא קיים, ולא משנה כמה ירדתי או ניסיתי לעשות ספורט או לאכול עוד פחות, זה רק הדרדר. השנאה העצמית רק התגברה, המחשבות היו תמיד שליליות: עד כמה שאני לא שווה ושאין בי כלום חיובי,

שאנשים לא יקבלו אותי. 

 

לאט לאט זה גורם לך להסתגר בתוך עצמך ולהתרחק מאחרים, לא לרצות לצאת או להיפגש עם אנשים כדי שלא יראו אותך.

זה להסתכל במראה ולהיגעל ולשנוא את מה שאתה רואה, את הבריאה של אלוהים!

לרדת עוד ועוד ועדיין להסתכל במראה ולראות הפוך. 

סחרחורות תמידיות, דופק נמוך, קור תמידי בגוף, חולשה ורעב תמידי.

זה חולני איך שהשטן נכנס עם כל השקרים וגורם לך רק להתרחק מאלוהים ולהטיל ספק בטוב של אלוהים.

 

אבל אלוהים רב חסד והוא לא ויתר עלי לאורך כל הדרך! 

עוד מגיל קטן האמנתי באלוהים, והוא תמיד היה במרכז המשפחה. עדין היו לי ספקות שלא ראיתי את פועל אלוהים בחיים האישיים שלי. אלוהים לא תמיד היה בסדר העדיפות הראשונה שלי, והרצון שלי היה לשלוט ולהתמודד עם דברים לבד, לא לבטוח בכוח של אלוהים לשנות ולפעול בחיים שלי, לא לתת לו במאה אחוז את כל החיים שלי ואת כל הדאגות שלי.

זה אבסורד שמצד אחד אני כן מודעת למצב ורוצה שינוי, אבל מצד שני אני רק מתרחקת ולא מסוגלת לאהוב את עצמי.

 

מצד אחד יש בי את הרצון להחזיר את המחזור, שזה כרוך בלעלות במשקל ולאכול מאוזן, אבל מצד שני השנים עוברות ואין שינוי של ממש. התמלאתי אי וודאות ותסכול שלא ראיתי את האופק ואת התקווה ולא הבנתי איפה אלוהים בסיפור.

 

ברגע שבאמת שחררתי לאלוהים את השליטה ושמתי הכל בידיים שלו, רק אז ראיתי שאלוהים פועל ועושה ניסים בחיים שלי. הוא שם לי שלום ואופטימיות, היה איתי תמיד, ושם בחיים שלי אנשים שיהיו שם עבורי בהתמודדות, יכווינו ויעזרו לי לצאת מהבור העמוק שהייתי. תודה לאל שאלוהים נאמן, ואחרי שלוש שנים ותשעה חודשים הוא ריפא אותי בנס וחזר לי המחזור! 

 

בדיעבד, באותו שבוע המון אנשים התפללו עבורי בנושא הזה, ויום לפני שזה קרה אמא שלי הרגישה שהיא צריכה להתפלל על זה וגם אני שמתי דגש בתפילות שלי בנושא הזה באותו שבוע. ובאמת,  המחזור חזר לי בצורה טבעית, למרות ואחרי כל הרופאים שפגשתי לאורך השנים. 

אלוהים הראה לי שהוא אוהב אותי איך שהוא ברא אותי, ושאני לא צריכה להשתנות כדי להיות כמו שהחברה החליטה שצריך להיראות, ושהכבוד והתפארת צריכים לבוא רק אליו.

 

אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את ההתמודדות הזאת של הפרעות אכילה. זאת מחלה שהיא הרבה יותר מנטלית מאשר פיזית.

היא הרסנית ומביאה לכל כך הרבה הרס עצמי וחוסר ביטחון ועיוורון לראות את המציאות. 

זאת מלחמה תמידית במחשבות, להזכיר לעצמך לראות את עצמך דרך העיניים של אלוהים ולא של העולם.

להתפלל ולבחור לא לשקוע בשקרים ולא לתת למחשבות לשלוט עלייך ולבטוח במאה אחוז באלוהים! 

 

אם את/ה מתמודד/ת עם משהו כזה, הכי חשוב לא להתמודד עם זה לבד. תשתפו ותערבו אנשים סמכותיים שידעו איך לעזור ולהיות שם בתהליך הריפוי בעזרת אלוהים.