מאת וינקי פרטני

 

דחייה עלולה להוביל למרירות והמרירות עלולה להרוס את הגוף ואת הנפש. רק המשיח יכול לרפא את הלב.

 

האם אי פעם דחו אותך או פגעו בך?

דחייה היא מנת חלקם של רבים. כמעט אי אפשר למצוא אדם שלא נדחה או שמעולם לא פגעו בו. לפני מספר שנים תקף נער בן שש עשרה איש זקן שישב על אחד הספסלים באחד הפארקים בניו יורק. הנער שלף סכין והחל לדקור את הישיש המסכן. על גופת הזקן נמצאו מאוחר יותר למעלה מ-130 דקירות. השוטרים שהגיעו למקום בקושי הצליחו למשוך את הנער, שהמשיך לדקור את הזקן. הם לקחו אותו לתחנת המשטרה, וניסו לברר את הסיבה להתנהגותו.

בהתחלה סירב הנער לענות. כששאל אותו החוקר: "מי היה הזקן הזה?" הנער ענה: "אינני יודע". "האם הוא עשה לך משהו או אמר משהו שפגע בך?", שאל החוקר. "לא, הוא לא עשה לי דבר", ענה הנער. החוקר הנדהם שאל: "האם אתה אומר שבלי כל סיבה ניגשת לאדם זר והרגת אותו באכזריות?". הנער הינהן בראשו. "למה?", שאל החוקר.

"אחי הגדול הוא בחור ממש חכם, ספורטאי מצטיין, חתיך אמיתי", התחיל הנער לספר. "כולם בשכונה מכירים אותו, כולם מדברים עליו ומספרים כמה הוא מוצלח. שמו מופיע כל הזמן בעיתון המקומי, ולפעמים גם יש שם תמונה שלו. הוא ההיפך הגמור ממני. אמא שלי שואלת כל הזמן למה אני לא טוב כמוהו. היא רוצה שאהיה מפורסם כמו אחי, אבל ידעתי שלעולם לא אהיה מוכשר או יפה כמוהו. חשבתי על דרך אחרת שתעזור לי להתפרסם, שאולי תהפוך אותי לעוד יותר מפורסם ממנו, והצלחתי. עכשיו אמא תראה את שמי בכל העיתונים. אני אהיה הכי מפורסם".

נערים ונערות רבים חשים כמוהו. לבם כואב והם מרגישים פגועים ודחויים.

לפני כמה שנים כתבה לי נערה בת 14: "כשהייתי בת שמונה, ראיתי שאבי נושא בארנקו תמונה של אחי הצעיר, שהיה אז בן ארבע. מדי פעם הוא החליף אותה בתמונה מעודכנת יותר של אחי, בגלל שהוא 'כל כך דומה לאבא'. אבא שלי נושא בארנק גם תמונה של אחותי. אז היא הייתה בת 15, היום היא בת 21. הוא תמיד משוויץ שהיא כל כך יפה. אבל אין בארנק שלו תמונה שלי. כשהייתי בת שמונה, גזרתי את אחת התמונות שלי כך שתתאים לארנק שלו, ונתתי לו אותה. הוא הודה לי על כך, אבל הניח את התמונה במגירה. גם היום הוא לא מחזיק בארנק תמונה שלי, רק של אחי ושל אחותי. איך אוכל לגרום לו לשאת גם תמונה שלי?".

סיפורים כאלה מתרחשים מדי יום. הקורבנות של הסיפורים האלה נפגעים עמוקות, עד כדי כך שהם מדכאים לחלוטין את רגשותיהם. פגשתי פעם נערה שסיפרה לי: "כל כך הרבה פעמים נפגעתי מבנים. אין לי כל חשק להיכנס למערכת יחסים רצינית עם בחורים. אני פשוט לא בוטחת בהם".

אדם שנפגע הופך לציני. הוא בורח מכל קשר עם הזולת כדי לא להיפגע. אבל החדשות הטובות הן שיש מרפא מהכאב העצום הזה. מי שפונה למשיח יכול להתגבר על הדחייה ועל המרירות. דחייה איננה דבר נעים, אבל המצב מחמיר עוד יותר כשתחושת הדחייה גורמת לנו לפתח מרירות. בסופו של דבר המרירות היא שהורסת את הנפש, לא הדחייה עצמה.

 

כיצד מזהים אדם פגוע שמפתח מרירות?

​

מאוד פשוט לזהות אנשים כאלה:

​

1. אנשים מרירים אינם דואגים לזולת.

2. הם מאוד רגישים לעצמם. למשל, כשאדם מריר נכנס לחדר שיש בו שני אנשים שמשוחחים ביניהם ומסתכלים לעברו , הוא יהיה בטוח שהם מדברים עליו.

3. אנשים אלה מקנאים מאוד לחברים הספורים שיש להם. לחלקם אין חברים קרובים בכלל. הם סובלים מפחד מוגזם שמא יאבדו את חבריהם.

4. הם נמנעים מלהכיר אנשים חדשים.

5. קשה להם להכיר תודה.

6. מצד אחד הם נוהגים להחמיא יתר על המידה, ומצד שני לבקר באכזריות ובחוסר הגינות.

7. הם שומרים טינה לאורך זמן ומתקשים לסלוח.

8. לעתים קרובות הם עקשנים וזועפים.

9. הם אינם מתנדבים לעזור, ואינם אוהבים להתחלק עם אחרים בדברים ששייכים להם.

10. הם נתונים למצבי רוח קיצוניים. רגע אחד הם שמחים ומרגישים שהם על גג העולם, וברגע השני הם מדוכאים ומרגישים שהם בתחתית התהום.

 

המרירות – אסון!

 

הבעיה היא שהמרירות אינה דועכת עם הזמן. להפך, היא רק הולכת וגדלה. פגיעה קטנה עלולה להתפתח למרירות משחיתה: "הישמרו פן יגָרע איש מחסד אלוהים. פן יפריע אתכם שורש פורה מרירות וייטמאו בו רבים" (עברים י"ב 15). המרירות אינה מזיקה רק למי שנפגע. היא מרעילה גם את מי שנמצא בסביבתו.

 

כיצד נוצרת המרירות?

 

סיפורו של יוני

 

במקרים רבים, תחושת הדחייה מתעוררת בעקבות אירועים שהתרחשו בילדות, ותחושה זו מתפתחת במשך השנים למרירות.

באחד הימים הבטיח שאול לבנו יוני שלכבוד יום הולדתו העשירי הם יצאו יחד לטיול אופניים. יוני סימן בלוח השנה שלו את התאריך, ואחת לכמה ימים הזכיר לאביו את הבטחתו. "אל תדאג, לא שכחתי", אמר שאול.

כשבוע לפני יום ההולדת אמר אביו של יוני למזכירתו: "אני חייב לצאת בשבוע הבא לתערוכה בחו"ל. יש משהו שתוכנן לשבוע הבא?". המזכירה הציצה ביומן ואמרה: "לא, השבוע הבא פנוי למדי. רק כתוב פה משהו על יום הולדת". "אה, זה יום ההולדת של הבן שלי", אמר שאול. "הבטחתי לו שנצא לטיול אופניים, אבל נצטרך לעשות את זה בפעם אחרת. אני חייב להיות בתערוכה. בבקשה קני לו בשמי קסדה כמתנת יום הולדת, הוא בוודאי ישמח מאוד".

שאול היה מאוד עסוק בהכנות לנסיעה. כשהגיע יום ההולדת, יוני קם מוקדם והתלבש. גם שאול קם מוקדם, לבש את החליפה והתכונן לטיסה. יוני ראה את אביו ואמר: "אבא, שכחת שאנחנו יוצאים לטיול? למה אתה לובש חליפה?". אביו הביט בו ואמר: "או, שכחתי לומר לך. יש לי נסיעה דחופה ביותר. היי, אתה יודע מה קניתי לך?". הוא שלף את הקופסה ואמר: "פתח, אתה תאהב את מה שיש בה". יוני הרכין את ראשו: "אנחנו לא יוצאים לטיול?" שאל בעצב. "פתח את המתנה", אמר שאול, "נצא לטיול בפעם אחרת. קדימה, אני חייב לצאת בתוך כמה דקות". יוני החל לפתוח את המתנה באיטיות ובחוסר רצון.

המקרה הזה היה רק אחד מתוך רבים שיוני חווה בעשר השנים הראשונות לחייו. אביו תמיד היה עסוק מדי, ולעולם לא בא לראות אותו משחק כדורגל או משתתף באחד הטקסים בבית הספר. תמיד היה לו משהו חשוב יותר לעשות. בסופו של דבר אבא של יוני מיהר לטיסה.יוני אפילו לא פתח את הקופסה.

כעבור כמה ימים חזר שאול מאושר מהתערוכה. הוא נכנס הביתה וסיפר לאשתו על העסקה שסגר, ושבזכותה הם יוכלו להחליף את המכונית שלהם. "איפה יוני?", שאל את אשתו. "הוא בחדר", היא ענתה, "הוא כמעט לא יצא מהחדר בימים שלא היית בבית". שאול ניגש לחדרו של יוני, דפק על הדלת, אבל איש לא ענה. יוני ישב בפנים וחשב: "אתה פגעת בי, ואני לא אתן לך להתקרב אלי".

 

שאול נכנס לחדר של בנו, ושאל, "אהבת את המתנה?". "איזו מתנה?", ענה יוני. "מה, לא פתחת אותה?". "לא, היא לא מעניינת אותי", ענה יוני. שאול כעס מאוד. "המתנה הזאת עלתה לי המון כסף. כל ילד היה מאושר לקבל משהו כזה". לבו של יוני היה שבור. הוא לא היה מוכן להודות לאביו על הקסדה החדשה, שממילא לא הרשימה אותו. כשאנחנו מרירים, קשה לנו להודות למי שפגע בנו.

 

מרד

 

כאמור, המרירות אינה דועכת. היא הולכת ומעמיקה את שורשיה בלבנו. היום יוני הוא בן 15 והפגיעות הרבות שספג הפכו אותו לנער מריר. השיחות שלו עם אביו נשמעות כך: "יוני, רחץ את הכלים". "למה אני?" עונה יוני. "כי ככה אמרתי", אומר שאול. יוני מגביר את קולו ומתלונן: "שמישהו אחר ירחץ את הכלים, למה תמיד אני צריך לעשות את זה?". "כי אני אבא שלך, ואתה צריך לעשות את מה שאני אומר לך", עונה שאול בקול מאיים. יוני כבר לא מכבד את אביו. הוא אינו מסוגל לחשוב עליו בחיוב . כשהוריו של יוני משוחחים על הבעיה, שאול נוהג לומר לאשתו: "אל תדאגי, אנחנו צריכים להיות יותר קשים איתו, ואז הוא יכבד אותנו ויתנהג כמו שצריך".

ואכן, שאול הקשיח את החוקים בבית. "יוני, אם לא תכסח את הדשא, לא תוכל לצאת מהבית במשך שבוע". כמובן שיוני מסרב לכסח את הדשא, ונשלח לחדרו.

בשבת אחר הצהריים יוני יצא מהבית, כשהוא צועק על אביו ומטיח בו האשמות קשות. הוא הפר את האיסור שהוטל עליו, וטרק מאחוריו את הדלת.

 

רק אז הבין שאול עד כמה חמורה היא הבעיה. שאול הבין שאין ליוני כל כוונה לשמוע בקול הוריו או לכבד אותם.

 

חברה רעה

 

יוני החליט לקחת את העניינים לידיו. הפגיעות הרבות שספג מהוריו, ובעיקר מצד אביו, גרמו לכך שהוא הפסיק לבטוח במבוגרים או לכבד אותם. הוא חיפש ומצא חבר'ה כמוהו, שעושים מה שמתחשק להם. ליוני ולחבריו יש מכנה משותף: כולם חושבים שההורים שלהם מתנכלים להם. רוב השיחות שלהם עוסקות בהוריהם – בעיקר בהשמצת ההורים. לא מדובר בהכרח בחבורה אלימה. הנערים האלה עשויים להיות חבר'ה טובים, אבל יש להם בעיות עם ההורים.

הבעיה העיקרית היא שאיש אינו יכול לומר ליוני מה מותר ומה אסור. יוני וחבריו עושים מה שהם רוצים. הם הולכים אחרי תאוות לבם. במשך הזמן הם מתרגלים לעשות דברים אסורים, ובשלב מסוים מפסיקים להסתיר אותם. בחברה שהם נמצאים בה, מין חופשי, שקרים ועיסוקים אחרים, שיוני וחבריו יודעים שהם אסורים, נחשבים לדרך להתבלט ולהיחשב למוצלחים.

המרירות השחיתה את יוני. כדי להרגיש טוב עם עצמו ולהסביר את התנהגותו, הוא נוהג להאשים אחרים בכל דבר רע שהוא עושה.

קצה המסלול

כתבי הקודש אומרים שעלינו לכבד את הורינו. חיי הפקרות אסורים ואינם פותרים בעיות.

במשך הזמן הפכו מצבי הרוח של יוני לקיצוניים. יום אחד הוא שמח ומאושר, ולמחרת הוא מדוכא. הוא לא מצליח להבין מה מתחולל בליבו, ולפעמים נדמה לו שהוא פשוט משתגע. הוא אינו מוצא דרך לשפר את מצבו, ובשלב מסוים הוא אפילו חשב להתאבד.

האמת היא שהתאבדות היא הביטוי הקיצוני ביותר של אנוכיות. האדם שמתאבד חושב שהוא מעניש את כולם, משאיר אותם עם הצורך להתמודד עם המציאות הקשה לאחר שהוא עצמו פרש ממנה. הפתרון למצוקה ולמרירות איננו בריחה, אלא פנייה לאלוהים דרך המשיח.

 

תיוק במוח

 

אדם מריר חושב ללא הרף על כל הדברים האיומים שעוללו לו. הוא מתייק במוחו כל אירוע שהוא נפגע במהלכו, ואחר כך, בניסיון להצדיק את עצמו, הוא מאשים אחרים.. הוא חושב: "נכון, לא נהגתי כשורה, אבל מה שעשו לי זה הרבה יותר גרוע". או, "בטח שאני מריר וכועס. הוא הרי עשה לי עוול נוראי", וכך הוא משתיק את מצפונו.

אנשים שנפגעו עסוקים במחשבות על נקמה. הם אינם מסוגלים ליהנות מדברים ואפילו פוגעים בבריאותם. הם חושבים כל הזמן על מי שפגע בהם, ומתכננים כיצד לפגוע בו בחזרה. לחץ הדם שלהם עלול לעלות והם עלולים לחלות.

 

כיצד נחלצים מהמלכודת?

​

האם התפללת אי פעם כפי שהמשיח לימד את תלמידיו: "סלח לנו על חטאינו כפי שסולחים גם אנחנו לחוטאים לנו" (מתי ו' 12)? התחמקות מהמצווה המפורשת הזאת היא שגורמת לנו להיות מרירים. כשאנחנו סולחים למישהו, אנחנו לא אמורים להעמיד פנים שלא נפגענו. התנהגות כזו איננה סבירה ובוודאי איננה משיחית. עלינו להיות כנים ולהכיר בכך שבאמת נפגענו. אבל איך מתגברים על הפגיעה? 

 

הנה כמה הצעות:

​

1. הכן רשימה של האנשים שפגעו בך. זו משימה קלה. כולנו זוכרים את מי שפגע בנו. רשום את שמותיהם של האנשים שפגעו בך, ומה הם עשו. אל תשכח את ההורים, המורים החברים – את כולם.

2. הכן רשימה נוספת, ובה כל אותם מקרים שבהם פגעת באחרים, גם אם הם אינם יודעים על כך. זו משימה קשה, משום שאנחנו נוטים לשכוח מקרים כאלה. חשוב על מקרים שבהם זילזלת בהוריך, שיקרת להם, נהגת בעצלות, התרברבת בפני חבריך, ריכלת עליהם  וכדומה.

המשימה הזו חשובה, כי חשוב שתראה היכן טעית גם אתה. כשתראה את עצמך באור הנכון, יהיה לך קל יותר לסלוח לאחרים. לכולנו יש נטייה להעצים את החסרונות של אחרים ולמזער את החולשות שלנו. התפלל שאלוהים יעזור לך. אני בטוח שתגלה שאתה פוגע באחרים לא פחות משפוגעים בך.

3. חשוב על כל אותם מקרים שבהם פגעת באלוהים. חשוב על אורח החיים שלך, התפלל על כך ובקש מאלוהים שיחשוף את כישלונותיך. אל תנסה למצוא תירוצים. זכור, דם המשיח מטהר חטאים –תירוצים אינם מטהרים דבר.

כדי לסלוח למי שפגע בך, עליך להבין שאלוהים מכיר היטב את ההרגשה של מי שנפגע. רבים פגעו במשיח, אבל הוא מעולם לא הרשה לעצמו להתמלא מרירות.

כמה פעמים פגעת באלוהים? בכל פעם שאתה חוטא אתה פוגע באלוהים, מפנה לו עורף ובעצם בוגד בו.

כתבי הקודש אומרים: "ויינחם  אלוהים כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו" (בראשית ו' 6). אלוהים התעצב אל לבו. הוא ברא עולם נהדר, והנה בני האדם שונאים אותו, וזה את זה.

אלוהים יודע איך מרגיש מי שנפגע. הוא חווה הכול, ולכן מבין היטב איך אתה מרגיש: "אין לנו כוהן גדול (ישוע) שאינו יכול לחוש עימנו את חולשותינו, אלא אחד שהתנסה בכול כמונו, מבלי חטא" (עברים ד' 15).

4. המשימה הבאה אינה מסובכת, אם כי גם אינה קלה. עבור על הרשימה של כל אותם מקרים שבהם פגעת באחרים ובאלוהים. התוודה לפני אלוהים על כל אחד מהסעיפים ברשימה, ובקש שיסלח לך. אחר כך פנה אל האנשים שפגעת בהם, ובקש גם את סליחתם. אתה יכול להתקשר אליהם, לכתוב מכתב או להיפגש אותם, אבל אתה חייב לבקש את סליחתם. כך תעזור לעצמך וגם להם.

5. השמד את התיקיות שלך – את אלה שבראשך. זוכר את הרשימה הראשונה - של אלה שפגעו בך? בקש מאלוהים שיעזור לך לסלוח לכל האנשים שמופיעים בה. נכון שאינך יכול לשכוח הכול, אבל אתה יכול להסיר את האשמה מעל אלה שפגעו בך. זכור שזה בדיוק מה שאלוהים עשה עבורך. הרי כתוב: "אם תסלחו לבני אדם על חטאותיהם, גם אביכם שבשמים יסלח לכם. ואם לא תסלחו לבני אדם, גם אביכם לא יסלח לכם על חטאותיכם" (מתי ו' 14-15). לאחר שתסלח, תיעלם המרירות.

לסיום, השמד את הרשימה הזאת.

בעזרת אלוהים הנותן לך את הכוח, תוכל להצליח (פיליפים ד' 13).