נולדתי בצרפת. אבא שלי הוא יהודי שגדל בארץ, ואמא שלי נוצריה מחו"ל.  גרנו בצרפת בגלל העבודה של אבא. בגיל 7 ההורים החליטו לעשות עליה לארץ. בגלל שלא ידעתי עברית שמו אותי בכיתה א' שוב פעם, ולמרות שלא ידעתי לדבר השתלבתי ישר בין הילדים בכיתה במיוחד עם הבנים כי שיחקתי איתם כדורגל. תוך שנה למדתי עברית והרגשתי שאני כבר שייכת וחלק מהחברה סביבי. 

בכיתה ה' הבנים כבר לא רצו שאצטרף לשחק איתם כי טענו שבנות לא אמורות לשחק כדורגל.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי לא שייכת ושונה משאר הבנות. גם נזכרתי במה שאמא סיפרה- שאף פעם לא אהבתי לשחק עם בובות או לשים שמלות. בלית ברירה התחלתי להישאר בהפסקות בכיתה עם הבנות, ולאט לאט למדתי מה בנות עושות בהפסקות, שזה בעיקר לשחק ארץ עיר וכמובן לדבר על בנים. כמה שהן אהבו לדבר על בנים, ואת האמת שעם הזמן גם אני התחלתי לספר להן על הקראשים שלי וזה היה די כיף.

מה שאני מבינה היום ולא הבנתי אז, זה שהיו לי גם קראשים סמויים על בנות. ההרגשה הייתה כאילו בא לי שמישהי תהייה החברה הכי טובה שלי אבל בצורה אובססיבית.

היום אני רואה שזה היה לא נורמלי.

​

גם בחטיבה היו לי רק חברות בנות, הן היו רואות סרטוני יוטיוב של איפור, אהבו לעשות תסרוקות ולהתאפר. אני אישית אהבתי לראות את הסרטונים אבל לא אהבתי לעשות את זה על עצמי, זה הרגיש סתם בזבוז זמן כדי להיות יפה ונשית, משהו שלא עניין אותי בכלל.

חטיבת ביניים הסתיימה בהצלחה, היו לי הרבה חברות שאהבתי להיות איתן מהבית ספר וגם חברות משיחיות.

​

חיי האמונה שלי בישוע גדלו עם השנים, בגיל 9 קיבלתי את ישוע ללב, בגיל 14 נטבלתי ואפילו התגברתי על הפחד לספר לחברות שלי מהבית ספר שאני משיחית, החיים היו יפים.

​

שום דבר לא הכין אותי למה שקרה בחופש הגדול בין החטיבה לתיכון ב2014. הייתי רק בת 16 כשמבצע צוק איתן התחיל והאזעקות הגיעו עד אלינו למרכז. שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא מתלוננת על האזעקות היחידות שהיו אצלנו באזור, הבעיה הייתה שאחת האזעקות האלה תפסה את אמא שלי כשהיא הייתה מחוץ לבית בלי מקום לתפוס בו מסתור. האזעקה השפיעה על אמא שלי מאוד וזה בעצם היווה את הטריגר לזה שהיא תשתגע באותו חופש גדול. אה כן, שכחתי לציין, אמא שלי מתמודדת עם מחלת נפש שנקראת מאניה דפרסיה(דו קוטביות). מה זה מאניה דפרסיה אתם שואלים את עצמכם? זה בדיוק איך שזה נשמע, מחלת נפש שיש בה גם שילוב של תקופות של דיכאון וגם של מאניות. נשמע פשוט אבל זה כל כך יותר מסובך מזה, כי הקטע הטריקי זה שמהמאניה יכולה להפוך מאוד בקלות לפסיכוזה, כי כשהבן אדם במאניה הוא לא מצליח לישון בלילה ואז משתגע. רק תדמיינו את הבן אדם שאתם הכי אוהבים ומעריכים נעלם לכם מול העניים! בשבילי זה היה הסיוט הכי גדול שהתגשם.

​

אני לא אפרט בדיוק מה קרה, אני רק אגיד שזאת הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. אבל כמו כל דבר בחיים התקופה הקשה הזאת עברה. למרות שתקופה זו הסתיימה יחסית מהר, היא השפיעה עליי מאוד. לראשונה התחלתי לפקפק באמונה המשיחית. עד אותה תקופה קיבלתי את מה שההורים חינכו ולימדו אותי כמובן מאליו, ופתאום התמלאתי במלא ספקות ושאלות.

ניסיתי לחפש תשובות, קראתי מלא מאמרים, חקרתי מלא תיאוריות מדעיות, אבל לא משנה מה קראתי הכל הרגיש חסר הגיון והיה לי קשה להסתפק בזה. באותו זמן שניסיתי לחפש תשובות לקיום שלי בעולם הזה, ניסית להבין גם איפה אני משתלבת בעולם כזה, מה הזהות שלי בכלל. כמובן שהנושא של הזהות המינית צץ פתאום לשטח והתחלתי לשאול את עצמי שאלות בעניין. כדי להחמיר את המצב, השטן האכיל אותי בשקרים דרך היוטיוב בסרטונים שהייתי רואה באותה תקופה של אנשים שיוצאים מהארון. בהתחלה הכחשתי הכל, אבל ככל שראיתי יותר סרטונים ביוטיוב והאמנתי לשקרים התחלתי  להזדהות איתם יותר וזה הפך להיות חלק מהזהות העולמית שלי.

​

ברגעים אלו שהרגשתי כאילו הכל מתפרק סביבי, אלוהים לא עזב אותי והחזיר אותי אליו. התחלתי לקרוא שוב בתנ"ך ולנסות לחפש את אלוהים בכל כוחי. ובאמת, הגעתי להבנה שאני לא יכולה לחיות בלי אלוהים!

אבל עכשיו הייתה לי בעיה חדשה, מה אני עושה עם המשיכה המינית הזאת?

הפתרון שמצאתי באותה תקופה זה היה כמובן, כמו במונח העולמי "להישאר בארון”. החבאתי את הסוד הזה עמוק בפנים, פחדתי שאנשים ישפטו אותי. הרי כתוב בבירור שזה חטא! ולא רק חטא, זה היה טאבו. נושא שלא מדברים עליו בחיים!

​

הרגשתי שאני היחידה שמתמודדת עם זה בין המשיחיים. עם הבדידות הזאת הגיעה גם הרבה אשמה, והרבה לילות עם בכי לאלוהים שייקח את זה ממני, אבל זה לא קרה. ככל שהחבאתי את זה יותר עמוק, זה רק נהייה יותר גרוע. כי הייתי מרגישה כל כך צבועה.

​

מה ששינה את התמונה עבורי ושיחרר אותי מהאשמה היה ממש לצאת להוציא את הסוד הזה החוצה לאור. אפשר להגיד שזאת הייתה מעין יציאה מהארון, אבל כמובן רחוק מלהיות כמו הסרטונים ביוטיוב שראיתי. ביציאה שלי מהארון זה לא היה בגאווה אלה בענווה, כי הבנתי שהמשיכה המינית זה חלק מהבשר שלי שאני עכשיו צריכה להתמודד והלכניע לפני ה', אבל זה לא חלק מהזהות החדשה שקיבלתי במשיח כשנולדתי מחדש

הבנתי שזה לא משנה מה הבשר שלי רוצה, ברגע שאני קיבלתי את ישוע ללב- נולדתי מחדש וקיבלתי זהות חדשה.

​

אז נכון שאני עדיין מתמודדת עם המשיכה המינית אבל מה שהשתנה זאת התגובה שלי לפיתוי. עכשיו, במקום להרגיש אשמה מידית ותפילה שאלוהים יקח את זה ממני, זה השתנה ל"אלוהים תעזור לי להתמודד עם זה!"

​

הפסוק האהוב עליי בברית החדשה הוא מרומים ח 28: אָנוּ יוֹדְעִים כִּי אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו, הַקְּרוּאִים עַל-פִּי תָּכְנִיתוֹ. זה הפסוק האהוב עליי כי מצד אחד הוא כל כך פשוט להבנה, אבל מצד שני כל כך קשה ליישום בחיי היום יום. בתקופה קשה קל יותר להאשים את אלוהים במה שקורה לנו, וקשה יותר לראות ולסמוך עליו שהוא יחבור הכל לטובה. אבל היופי הוא שזה מתגלה לאט לאט בחיים. וכשמסתכלים אחורה תמיד רואים איך אלוהים פעל באותה תקופה ועדיין פועל בעזרתה היום.

אני יודעת שלא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום בלי שאלוהים היה חובר הכל לטובה עבורי. אני גם יודעת שלא משנה מה יקרה בעתיד אלוהים תמיד יהיה שם לצידי.