נולדתי במשפחה מאמינה, וכבר מגיל צעיר נתתי את החיים שלי לישוע. האמנתי בו ורציתי בכל ליבי ללכת אחריו ולהיכנע לרצונו.

אחד התחומים שהיה לי הכי ברור להבין איך אני מאמינה שנכון להתנהל - היה בנים. ידעתי שאני רוצה להתחתן עם בחור מאמין, ושכל הנושא הזה של זוגיות הוא לא תחום שאני רוצה לטעות בו, להתנסות יותר מידי... היה לי ברור שהחבר הראשון שלי יהיה בעלי. לא חיפשתי ריגושים...

ובאמת, הגיע הזמן ובחור אחד, מאמין כמובן, הציע לי לצאת איתו. ואני, כנראה כמו בחורה טיפוסית הייתי בטוחה שהוא האחד. התפללתי להדרכת אלוהים, והתחלנו לצאת.

 

האמת היא שאני לא זוכרת הרבה מהקשר שלנו. על מה דיברנו, או איך הכל התחיל...

אבל אני לא אשכח את הפעם הראשונה שהוא נגע בי. במקום שלא נוגעים בו. אף אחד. בטח שלא גבר... כאילו בטבעיות, כאילו זה בסדר ונורמאלי. אבל ממש ממש לא. אני זוכרת שהייתי בשוק! לא ידעתי איך להגיב, קפאתי. לא האמנתי שזה באמת קורה לי.. שדברים כאלה באמת קורים. לקח לי כמה שבועות לקלוט שזה באמת קרה. אבל היו אחר כך עוד מספיק אירועים בהמשך כדי להבין שמסתבר שדברים כאלה באמת קורים. זה היה האירוע הראשון מתוך לא-יודעת-כמה פעמים של חציית גבולות מצדו.

​

אין טעם לפרט את כל הפעמים שמשהו קרה. האמת שאני גם לא זוכרת הכל.. יש לי כמה תמונות, כמה חלקים, קטעים של זכרונות. אני בעיקר זוכרת את תחושות שלי- תחושה של גועל, של חילול וטומאה.. תחושה של חוסר אונים, של אשמה, של בדידות נוראית! ובכי, כמה בכי.... אוקיינוסים שלמים.

המצב הזה נמשך כמה חודשים. אלה היו החודשים הכי אומללים, מבולבלים ואבודים שלי. אני חושבת שבאותה תקופה בכלל לא הבנתי שהמצב הזה נקרא פגיעה מינית ושזה ממש חמור. ניהלתי עם עצמי ועם אלוהים המון שיחות- ככה זה אמור להיות? מה אני אמורה לעשות כדי שזה יפסיק? איפה כתוב בתנ"ך שהדבר הספציפי הזה שהוא עשה באמת לא בסדר? איפה עובר הגבול? איך אני אמורה להגיד לו -לא- אם אני אמורה לכבד אותו, ולהיות סלחנית ולרדוף שלום? לתת לו סטירה הרגיש לי חוצפה, לצעוק יהיה מביך כי אמא שלו תשמע... בקיצור- סלט של מחשבות היה לי בראש. סלט שלא היה לי עם מי לשתף, או יותר נכון – לא חשבתי שיש לי עם מי.

​

הרגשתי מקולקלת- לא יכול להיות שדבר כזה קורה לי אם אני מאמינה רצינית. לא יכול להיות שאני לא מצליחה להגיב. שיש לי חלק כל-כך שחור בחיים. לא יכול להיות שאני לא יודעת להתמודד עם זה! אבל כך היה.

האמת שכמה פעמים הצלחתי לגייס את כל האומץ שלא ידעתי שיש לי ואמרתי לו שאני רוצה לשמור נגיעה. שזה לא מרגיש לי בסדר. שאני מבקשת שיפסיק. והוא הסכים! ואמר שזה חשוב...

אבל אחרי כל שיחה כזאת הכל המשיך כמו שהיה קודם. ולא רק ממשיך- גם הדרדר. אז לא הבנתי... לא הייתי ברורה? הוא התכוון למשהו אחר? אולי אני זאת שטועה פה ופיספסתי משהו?

 

וככה הזמן עבר לו... כל לילה הייתי נרדמת בדמעות ותפילה, ובמהלך היום משחקת אותה שהכל ממש בסדר- הרי כולם יודעים שיש לי חבר, ושאני מאמינה..  נראה כאילו החיים יפים. אז איך אני יכולה פתאום לבוא למישהו ולהגיד מה? אפילו לא ידעתי איך לתאר את מה שקורה לי. הובכתי לדבר על הדברים האלה, כי הרי אף פעם לא מדברים עליהם. ומי יהיה המסכן שאני יום בהיר אחד אפיל עליו סיפור כזה? וכולם מכירים אותי, ואותו, ואת המשפחות... מה הם יגידו?

​

השתיקה היתה נוראית, והבדידות עוד יותר. הרגשתי שאני נובלת ונובלת ואין לי יותר מה לעשות.

השטן לא הפסיק לשתול לי מחשבות מעוותות במוח – מחשבות שאין בהן טיפת אהבה כלפיי. שאולי זאת התוכנית של אלוהים ושככה אני אמורה להמשיך לחיות עד סוף ימיי, או שאחרי החתונה הכל יהיה בסדר, שאולי זה לא בסדר שיש לי איזשהו תחושה של כבוד עצמי ובגלל זה המעשים שלו מפריעים לי, שאני גאוותנית, שאני מגזימה, שאני דרמטית... מה לא! לא סתם כתוב עליו שהוא האבא של השקרנים.

​

אבל במקביל,  ממש בין המחשבות הלא טובות האלה- אלוהים לא הפסיק להגיד לי גם את האמת שלו. אמת מלאת אהבה ותקווה- שההתנהגות הזאת היא לא בסדר, והמעשים האלה ממש לא אמורים להיות. שהוא רוצה שיהיה לי טוב ושארגיש אהובה, ובעיקר בעיקר- שאני לא לבד. הוא באמת היה איתי כל הזמן! באותו רגע שדברים קרו, וגם אחרי זה בדמעות. במחשבות, בבדידות... אלוהים ניגב לי את ים הדמעות שבכיתי לכרית כל לילה. הוא זה שהציל אותי מהמצב האבוד שהייתי בו. שפקח לי את העיניים ואמר לי בבירור- גם אם הבחור הזה אומר שכך זה צריך להיות ומשתמש בשם אלוהים וברוח אלוהים- זה לא הופך את זה לנכון!

​

אלוהים לא מאחל לי דברים כאלה. אלוהים לא בשביל זה יצר זוגיות. לא כך התכוון שאכנע. ואלוהים לא רק אמר לי את כל זה, הוא גם נתן לי את האומץ לסיים עם הקשר הזה. ברגע שהוא פקח לי את העיניים שבעצם כל מה שאני עוברת זה פגיעה מינית, ולא שום "ברכה" או קשר בריא, הוקל לי. הבנתי שאמנם התפללתי ורציתי שהחבר הראשון שלי יהיה בעלי, אבל תודה לאל שזה לא חייב להיות ככה. שתקופת ה"חברות" הזאת נועדה להכרות, לבחינה ותפילה. שמותר לי לעמוד על דעתי, זה לא חטא. והכי חשוב- שעדיין יש אפשרות להגיד לא.

אז אמרתי לא. התקשרתי אליו ואמרתי שאני רוצה להתנתק.

​

תודה לאל שזה נגמר. או רק התחיל..

תקופה ארוכה שהלכתי עם תחושות בושה, כאב וטומאה בתוכי. לא ידעתי מה לעשות איתם. בכיתי לאלוהים, התחננתי שהוא יבין אותי, שלא התכוונתי שכל זה יקרה. שלא רציתי את זה. ביקשתי סליחה. ואלוהים, באהבתו הענקית הראה לי כמה הוא מבין אותי. כמה הוא רואה את הלב שלי. כמה אני לא אשמה בעיניו. הוא החזיק אותי בשנים האלה שהרגשתי שאני נופלת לתהום שחורה בלי תחתית, מחזיק אותי ממש בשיערה אחת דקה. אבל מחזיק.

בחסדו הרב אלוהים עזר לי להתמודד עם זה. בדרך מיוחדת וניסית הוא גרם לדברים לצאת לאור, לדבר על זה וקצת להבין מה עברתי.

הוא עזר לי אפילו לסלוח, מה שלעולם לא חשבתי שאצליח.